למה אני צריך להיות כ"כ בודד?

יש לי 2 חברים שנשארו מהתיכון, חבר וחברה, הם בקשר הרבה יותר טוב ביניהם מאשר איתי, הם מדברים על הכל ביניהם, משתפים, בקשר כל השבוע, ופעם בשבוע שבועיים יוצאים איתי לאיזה בילוי בסופש, כשאני מציע הם לרוב עסוקים כי יש להם הרבה יותר חברים. בדיוק עכשיו חזרנו מיציאה, הם הורידו אותי בבית והוא נסע לבית שלה, כנראה שהם שוכבים, אבל הם לא יגידו לי את זה, שלא ארגיש רע. אחרי הכל, שנתיים עברו מאז שיצאתי עם מישהי, ושנה שלמה מאז שהייתי בכלל עם בחורה
בצבא התחברתי עם כמה אנשים בקורס, אנשים זהב, אבל אנחנו רחוקים מדי בשביל באמת להיות חברים קרובים, אני באמת שמח לראות אותם אבל לרוב זה יגמר בערבים בבר, ואת היום הולדת שלי נגיד הם לא זכרו
כרגע בצבא אני שונא כמעט את כולם, אנשים רעים או פשוט לא אנשים טובים, אין לי כוח אפילו לפרט
ומה הבעיה בי? שאלתי את עצמי הרבה, כי אני שלם עם המראה שלי, לא כזה אכפת לי מה חושבים עלי, אני מאוד כריזמתי עם חברים שאני מכיר, רק עם אחרים ממש לא
מה עשיתי שאני צריך לבכות בשקט בגלל בדידות שלא נגמרת? אני בדרכ שומר את זה לעצמי כי כבר קראתי אלף פוסטים על אנשים שמרגישים ככה, אני יודע שאני לא מיוחד, אז כבר שנתיים שהיחיד שמכיר אותי ככה הוא אני, והיום אתם, אבל קשה לי יותר בכל יום, אני יוצא מהבית מתחבא בשיחים ומתקפל רק שאף אחד לא יראה אותי ככה. אני לא מוצא אף בן אדם בעולם, אני לא צריך לחלוק אלא למצוא את מי שיגרמו לי להרגיש לא בודד
חיבבתי את 2 החברים שהיו לי, אבל כשהבנתי שהם שוכבים די נשברתי, החבורה מהתיכון השתנתה ואני לא אוכל לחזור אליה, גם לא רוצים אותי בה, והחברים מהצבא אף פעם לא יהיו בשבילי חברים כמו שאני צריך

אני לא אפגע בעצמי, בלי טלפונים הביתה בבקשה