מתבגרים זה כואב, מאוד, אני כל הזמן מנסה לאנשים שאני קרובה אליהם וטובה אלייהם ומנסה כל הזמן שישמחו כשאני איתם לא עושים אותו דבר לגבי, לא שואלים מה שלומי, לא מנסים לשאול למה אני נראית עצובה או לא מחייכת ולא שמחה כשאני מנסה כל הזמן בבתי הספר לשאול ולראות מה קורה ולנסות להיות קרובה.. והם לא מרגישים צורך לעשות אותו דבר.. והשכל פעם כשאני מצפה אולי לראות הודעה.. של "בוקר טוב" " איך השבת " " מה עשית היום? " " רוצה לצאת? " וזה לא קורה, זה לחלוטין לא קורה וזה כבר כואב לצפות מאנשים שאני חושבת שהם קרובים אליי להבין ולעשות ולשאול, זה מרגיש.. כאילו אני מובנת מעליו.. כאילו זה מובן שאני אדאג ושאני אהיה " האמא" שתמיד מודאגת מהכל, פעם אחת אפילו לא שאלו אותי " חברה הכי טובה " אם אני רוצה לצאת לאנשהו וכו.. רק אני.. ורק בגלל שאני לא רוצה להיות חסרת חברים.. אני הולכת עם זה.. מתעלמת שזה לא מכאיב לי. ומעמידה פנים.. ואני.. כבר לא יכולה עם זה יותר.. וזה עצוב שלמרות שאני כותבת את זה אני יודעת שמחר בבוקר אני העשה את זה שוב ושוב ואני כבר לא יכולה להתמודד עם זה יותר ואי לי מושג מה לעשות כי אני אוהבת אותם ולא יכולה להפסיק לדאוג להם
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת עצה 
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
