לא מרגישה שיש טעם לחיים, שונאת בני אדם

לא. זה לא נובע מדיכאון ובטח שלא משעמום. כל יום שעובר אני מבינה טוב יותר עד כמה החיים הם טיפשים..ללא "משמעות".
אתה שם לעצמך מטרה, בין אם זה מה שאתה באמת רוצה או שזה מה שמצפים ממך או לחילופין זאת בקשת האל שאתה מאמין בו..או אלף ואחת אפשרויות אחרות. ואתה מתחיל לרוץ אחרי המטרה הזאת.. לבנות בית, להיות מפורסם, למצוא תרופה, לכתוב ספר. לפעמים אתה מגיע, לפעמים לא.. ואם וכאשר אתה מגיע..אתה חייב. חייב! לשים לעצמך מטרה אחרת.. כי איך תהיה משמעות לחייך בלי מטרה? והנה התחילה הריצה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. מטרות קטנות, מטרות גדולות..העיקר שתצליח..שתגיע..
ואין משמעות לחיים. כי המטרות האלה.. הן כלום ביחס ליקום, הידע שתצבור במשך כל חייך, הוא כלום לעומת הידע בעולם הזה. הצחוקים, האהבות, העצב ,השמחה והמבחן ההוא במתמטיקה.. כל זה שווה לאפס.. לא קיים. הזכרונות שצברת..החוויות.. כל זה יישכח ויעלם כלא היה..ואולי זה באמת לא היה.
זאת הגישה שלי כלפי הכל. הגישה הזאת עוזרת לי לא להיות עצובה, לא לתת צומת לב לדברים. כי אני לא קיימת..לא באמת.
הקיום שלי תלוי בזמן ומקום..והזמן והמקום הללו הם כל כך זעירים ביחס ליקום..כל כך קטנים כך שהם בקושי קיימים.
אבל אז המציאות מכה בי..
או שאני נשארת במיטה כי אין טעם לחיים ממילא, או שמה קץ לחיים חסרי המשמעות שלי..
או שאני קמה מהגישה הזאת לקצת ומההבנה שהגעתי אליה..ומנסה להתנהג כרגיל..ללכת לבית הספר חסר המשמעות,ללמוד לבגרויות חסרי המשמעות כדי לבנות את העתיד חסר המשמעות שלי ולהגשים את המטרות חסרות המשמעות שלי..
ולרדוף ולרוץ עד היום האחרון בחיים חסרי המשמעות שלי.
והאמת? אני לא יודעת מה גרוע יותר.
בינתיים אני עושה את הדברים הרגילים כי גם לשבת במיטה זה משהו חסר משמעות וטיפשי. אבל ההבנה הזאת היא תמיד איתי, בכל צעד שאני עושה.
אבל מצד שני.. כל זה משפיע עליי לרעה. אני נהיית אדישה. ואני אוהבת ושונאת את האדישות שלי בו זמנית. כי זה מעצים את תחושת הריקנות הזאת, אבל מונע ממני להרגיש עצב ודברים "שליליים" אחרים.
אני שונאת בני אדם, לא מאמינה באל או במשהו מעבר אין יצור/כוח על טבעי שיוציא אותי מההבנה הזאת..שאין טעם, אין משמעות. אני כלום.(לא שקיום אל או יצור נותן לחיים משמעות, הכל עדיין שיטחי וריקני. )
מה לעשות? איך להיפתר מהגישה הזאת?