מספרת הכל לאמא שלי, יש בזה משהו לא בסדר?

היי, יש לי בעיה שאני לא יודעת אם היא בתאכלס באמת בעיה או שזה בסדר והכל נורמלי..
אני מספרת כל מה שקורה לי לאמא שלי. אם זה גברים, דברים שקשים ליקורים לי, בזמנו כל דבר שקרה לי בצבא, עכשיו כל דבר בעבודה- פשוט בקטע חפרני רצח. אני יכולה לשבת ובמשך שעה שלמה לחפור לה על מה אני מרגישה ולמה ואיך [ממש כמו פסיכולוג]
אמא שלי גורם מכריע בהחלטות בחיים שלי, כמובן שתמיד היא אומרת לי "אני כאן רק כדי לייעץ, הבחירה מה לעשות היא בידיים שלך." ותמיד מזכירה לי שאני צריכה לקבל את ההחלטות שלי לבד ולפעול על פי מה שאני חושבת והיא רק אומרת את הדיעה שלה.
יש לי חבר ואני מספרת לה כל פיפס שקורה איתו. מה הוא אמר לי, איך הוא דיבר, איך הוא מתנהג, לאן הלכנו, על מה רבנו, מה לא אהבתי- בקיצורררר אני לא מסתירה כלום.
חבר שלי מאוד אוהב את אמא שלי וכנ"ל, פשוט שהוא אמר לי שבכללי ולא ספציפית אליה- זה מוזר שאני הולכת ומספרת כל דבר שקורה לי לאמא שלי כי הוא לא מכיר בנות כאלה ושגם האחיות שלו לא ככה לאמא שלהן. הוא רואה את הקשר שלי עם אמא שלי ואת השיחות שלנו והחפירות שלי על כל דבר אפשרי שקורה לי בחיים בערך [אמרו לי ככה, עשו לי ככה, אני עכשיו במקום כזה, אכלתי ככה] והכל באמת אני מספרת מרצוני וכי בא לי וכי היא אדם קרוב אלי, ואמר שזה מוזר מאוד ולמה אני מספרת לה כל דבר.

זה העלה לי תהייה שאולי יש משהו לא בסדר אצלי? למרות שאני לא מתכוונת להפסיק אף פעם לספר דברים לאמא שלי, מבחינתי היא המשענת שלי להכל והדיעות שלה מאוד משנות לי וחשובות לי וגם איתה אני מרגישה שאני פורקת עול על החיים שאני לא יכולה לפרוק אצל אנשים אחרים. אני חושבת שזה נורמלי, כי נניח שאני בעבודה ואני לא בבית וזה יום רגיל אני מדברת איתה בטלפון משהו כמו 4 פעמים, וכשאני חוזרת הביתה ואין לי מה לעשות אני יושבת איתה במיטה ויכולה לדבר איתה על כל מה שקורה לי בממוצע שעה וחצי ביום.. אם קורה ביום משהו יותר משמעותי זה יכול להתגלגל גם לשלוש שעות.. זה לא שאני דבוקה לה לתחת 24 שעות ולא יוצאת ולא באה.

ועדיין, אני לא נורמלית? או שהכל בסדר?