האם זה נוראי להרגיש רגועה כשהמטריד האובססיבי איננו עוד?

היי,
רציתי לפרוק אולי קצת באנונימיות ולקבל מכם אולי כמה טיפים להמשך.
לפני כמה שנים טובות עברתי הטרדה מינית אגרסיבית ואובססיבית מגבר מסויים. אני מדגישה, הוא לא היה מחזר ולא היה מאוהב בי או משהו בסגנון אלא גבר מנופח אגו,אדם זחוח שהחליט שמכיוון שהייתי מאוד יפה לטעמו, מ"חובתי" לשלב לו ידיים ולהיות איתו כמו כל אישה שראה בה יפה (כך הוא אמר בעצמו). המילים שהיה אומר לי, הטלפונים הבלתי פוסקים מ 8 בבוקר ועד חצות באופן פונטואלי, בהפסקות של עשר דקות על השעון כולל השגת טלפונים בדרך לא דרך של כל האנשים המקושרים אלי ועם הנוכחות שלו בכל מקום בארץ בכל נקודת זמן שהייתי, הביאו אותי להתהלך בשלב מסויים עם מלווה צמוד, חשתי חרדות קיומיות על חיי בגללו. בגלל הנוער שקורא כאן וכל מיני צעירים, עדיף שלא ארחיב בדוגמאות. אספר רק שמדובר באחת התקופות הקשות בחיי, אחת התקופות שצרבה בי פחד רגעי מגברים. גם היום, כשאני מאוד ידידותית עם גברים, קיימת נקודה שאני לא מתקרבת אליה איתם, איני חוצה אותה מחשש מסויים.
משיטוטים שלי מאוד מקריים באינטרנט ובפייסבוק נודע לי לאחרונה שהאדם הזה כבר איננו עוד.
באותו רגע, וכמובן מבלי לדבר סרה חלילה על אדם כזה שיהיה, משהו בפחד שסחבתי לא מעט שנים, נמוג ונרגע. זה נוראי להגיד אבל זו האמת.
כאילו שאם עד היום פחדתי לפעמים שהוא שוב יראה אותי ברחוב באיזשהו אופן מקרי לחלוטין או שיפגוש באדם ששנינו מכירים ויידע לגביי, תתעורר בי אותה מצוקה נפשית וביתר שאת.
למדתי לשכוח דברים אבל התקופה ההיא שהיתה לא מעט זמן, לא תישכח כל כך מהר והותירה בי סוג של בלם מול גברים.
אז כמו שאתם רואים, קיימות גם נשים מהצד השני של המקרים הנוראיים האלה שבחרו כמוני להעביר את הדברים באופן הזה. אבל מצד שני, כן מצאתי את עצמי בכזאת סיטואציה ואני שואלת את עצמי היום - זה בסדר להרגיש כך? האם להרגיש כמו שאני מרגישה זה "נוראי"?

תודה רבה